הישארות הנפש- "אגואיזם רוחני" או אשנב להתעלות ההוויה

שאלה:
אני אינני דתי, ורציתי להבין מה פשר המונח "הישארות הנפש" ביהדות. האם ניתן לקרבו להסברה רציונאלית שתהיה מובנת אף עלי?

תשובה:
שלום וברכה לשואל היקר,

עניין הישארות הנפש, מהווה מרכיב מרכזי באמונת היהדות. (ראה על כך בהרחבה בספר המדע לרמב"ם בהלכות יסודי התורה) וזאת, אף על פי שבתורה שבכתב לא מצאנו אמירה מפורשת בסגנון: "וידבר ה' אל משה לאמר, נפש כי תמות ותנחל עולם הבא.." או משהו כיו"ב (וזאת בניגוד לעיסוק נרחב יחסית, בעולם הגמול, בכתבי הדת האסלאמית או הנוצרית) אך, בתורה שבעל פה ובמסורות שהגיעו אלינו, בעיקר דרך ספרות חז"ל ואחריהם בכתבי הראשונים והאחרונים עד ימינו אנו תופס הנושא מקום מרכזי.

אנסה לתמצת מעט מהדברים, אך בעיקר אתמקד כאן בצורת הסברת הסוגיה המצויה בכתבי הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל. דרך הרצאת הדברים תהיה מסירת התכנים המקובלים במסורת ולא בניסיון ל'הוכיח' את תקפותם הלוגית וזאת משום שבעניינים האלו המסורת מפי הנביאים גוברת על ההיקש השכלי, שאין בו 'כלום' מלבד הנחות היסוד שאותן הניח מראש. (רמב"ם, מורה נבוכים ח"ב)

הנשמה מהי? – זוהי שאלת היסוד הקודמת לבירור הפרטי על היתכנות 'הישארותה' של הנפש לאחר החיים הזמניים בעולם הזה. (כרגע, נתייחס למונחים 'נפש' ו'נשמה' כמונחים זהים, למרות שניתן עקרונית להבדיל ביניהן) וזאת משום שאם נקבל את עובדת קיום הנשמה, כישות אונטולוגית ש'קדמה' (מהותית ולא בזמן) לקיום הגוף, אזי 'נצחיותה', כלומר, קיומה הבלתי תלוי בחומר, יהיה עניין המובן מאליו. "וישב העפר על הארץ כשהיה והרוח תשוב אל האלקים אשר נתנה" (קהלת יב', ז')

כאן המקום לציין שבעניין היתכנות של הישארות הנפש במובן זה או אחר הודו גם חלק מחכמי היוונים, כמובן, שהם זאת עם דגשיהם האליליים-אינטלקטואליים נעדרי החיות והקיום הממשי – אולם זרם מרכזי של חכמי ישראל התנגד נחרצות לצורת הסברה זו. (ראה למשל בספר "גבורות ה'" למהר"ל מפראג אשר מגנה בחריפות תפיסה אלילית זו של הישארות הנפש כקיום אינטלקטואלי בלבד)

הנשמה, ע"פ מקורות היהדות, פירושה – היסוד הנצחי, הכללי, הבלתי מתכלה, היסוד החיוני שיש בכל חי. המהווה את שורש החיים שלו. (רמב"ם, הל' יסוה"ת) "...ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" (בראשית ב', ז'), כמובן שאין הנשמה בעלת 'נפח' או 'מסה' ועל כן אין היא 'חומר' או 'אנרגיה' במובן המקובל אך וודאי שהנשמה היא בכלל המציאות האמיתית הקיימת, שאיננה ניתנת למדידה או נערכת בערך כלשהו של 'סרגל או שעון'. ניתן אף לומר יותר מכך, הנשמה ע"פ תורת הקבלה, היא היסוד המחולל את כל האורגניזם החומרי על מנת שתוכל ל"השתכן" בו לאחר מכן בסוג של תהליך שניתן לכנותו בשם: "אבולוציה קוסמית". (בקבלה מכונה התהליך בשם: 'ההאצלה', 'השתלשלות העולמות')

באדם מישראל, נשמתו, כלומר, שורש החיים שלו, היא פועל יוצא של הצד הכללי שבו, הצד הציבורי שלו והוא - שייכותו לכלל האומה, שגם לה יש אם חיים (מקור חיים) והוא - שורש נשמות ישראל. (בספרות הקבלה מכונות הדרגות השורשיות ביותר של הנפשות בשמות "חיה" ו"יחידה") ועל כן בתנ"ך, אשר הוא משקף באופן מקורי את שפת הנבואה, כאשר נרמז העניין של הישארות הנפש, מדובר על שייכות לשורש של כלל האומה. וזאת נמצא למשל, בדברי יעקב אל יוסף בנו בסמוך לפטירתו: "הנני נאסף אל עמי..ושכבתי עם אבותי". (בראשית מז' ל') כלומר, בשפתה של הנבואה, המקרא, פירושו של המושג הסתמי "למות" הוא – לשוב ולהיכלל בשורש החיים הכללי של עם ישראל. אשר מכונה בשם: "צרור החיים" (שמואל א' כה', יט') ובספרות האגדה והסוד מכונה קיום ראשוני וישותי זה, בכינוי: "תחת כסא הכבוד").

בעידן הנבואי-מקראי אשר מהות הקשר והשייכות של היחיד עם "אלקי ישראל", "צור ישראל" ו"נצח ישראל", היה קיומי וקולקטיבי כאחד, הייתה זהות מוחלטת בין ההשתייכות הלאומית של היחיד לבין הציורים והתפיסות האלוהיות של האומה כולה ועל כן המטען המוטיבציוני של שמירת המצוות עבור היחיד וגם עבור האומה כולה היה התמדת הקיום הלאומי הבריא של העם בנחלתו ובעצמאותו וזאת ללא צורך ב'מיסטיפיקציה' של החיים והעברת מרכז הכובד שלהם לקיום שלאחר המוות, אם כי בקרב היחידים הרוחניים המעולים התקיים 'דו-שיח' מתמיד בנושא הקיום ההווי נוכח הנצח. אולם, עם חורבן ממלכת ישראל ויהודה ואף לאחר שיבת ציון לא יכלה עוד תודעת החיים הלאומית להחזיק את עמדתה הישנה מתקופת הנבואה אשר חלפה לה בינתיים ונדרש "תרגום" רוחני של אמיתות היסוד הלאומיות לשפה "דתית" פרטית שתאפשר קיום רוחני-מוסרי גם ללא חבל ארץ לאומי וריבונות עצמאית, זהו בעומק העניין מפעלם של עזרא הסופר ואנשי כנסת הגדולה.

הפן הפרטי שלבש המושג "העולם הבא", אך ורק במשמעות המצומצמת של שכר או עונש לפרט על צייתנות "דתית" אשר יכולה להופיע במנותק משורש החיים הציבורי-לאומי הוא פועל יוצא של הגלות הארוכה שבה היה שרוי עם ישראל במשך קרוב לאלפיים שנה, גלות, אשר מנעה ממנו לחיות את חייו באופן טבעי. (הרחבה רבה בנושא זה במאמרו החשוב של הרב קוק "למהלך האידיאות בישראל", בתוך ספרו "אורות")

אולם, עם חזרת עם ישראל לארצו בדורנו ותחיית האומה חוזרת לתחייה גם התודעה האמונית הכללית ואיתה חוזרת ומתעוררת ההבנה הכללית בעניין הישארות הנפש. יותר ויותר אנשים מסוגלים להתרומם אל תפיסת המובן של "העולם הבא" – כעולם ההולך ובא...

כלומר, כפועל יוצא של המגמה העתידית האידיאלית של קיום העולם וקידומו לקראת תכליתו, וזאת ע"י הוספת נדבך אחר נדבך, בקידום העולם, האומה והאנושות כולה לקראת ה'עידנים' הבאים. (בשפת הקבלה מכונה מדרגה זו בשימוש באחד משמות ה' כ - : "אהיה אשר אהיה".)

כל עידן ועידן, בין שהינו עידן היסטורי (ששת אלפי שנות קיום העולם) או עידן א-היסטורי (האלף השביעי וכו'), הוא פן מסוים של המושג הכללי המכונה 'עולם הבא' ואשר במסגרתו יש גם קיום לנשמות הפרטיות שהן במעשיהן הטובים ובבחירתם המוסרית הפכו את אותו עולם אוטופי למציאותי ו'השכר' הניתן להן על כך הוא תוצאת מעשיהן ועצם השייכות שלהן לתהליך המפורט. שכר זה מכונה בהשאלה: "הישארות הנפש" או ה"גמול" או "גן עדן".

בסופו של התהליך ההיסטורי, הארת העתיד בכוחה להראות לפנינו פרספקטיבות חדשות על העבר. כל הטוב העתידי אשר עתיד להופיע בעולם, יהפוך את החיים כאן לטובים יותר ומתוקנים יותר כ- "גן עדן" בשעתו, ובכך תהפוך תודעת ההיסטוריה והזמן האנושית לאחדותית ובאורה של תודעה זו, ייראו כל תולדות המין האנושי כמערכת אחת כללית תכליתית החושפת את היסוד הנצחי הקיים במציאות, יסוד הקודש, שמשמעו הקיום האמיתי, כדמיון הקיום האלהי ובכך תראה כיצד ההיסטוריה האנושית כולה הינה למפרע, שדה התגלות אלהי מובהק. (רמח"ל בספרו 'דעת-תבונות')

הדברים מורכבים ודורשים עוד העמקה רבה, אך פטור בלא כלום אי אפשר.

הרחבה רבה בנושא ההתמודדות והשחרור מיראת המוות מצויה בספר 'אורות הקודש' כרך ב' לרב קוק זצ"ל, הרחבה נוספת מצויה במקורות הבאים: ספר הכוזרי - סוף מאמר א', ספר גבורות ה' למהר"ל מפראג – בהקדמה, ספר נשמת ישראל – לרבי מנשה בן ישראל. )

בברכה רבה,

שי הירש.